ביהמ"ש העליון קבע כי ניתן לגבות תשלומים עתיים מפושט רגל

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        במרכזו של הערעור שלפנינו ניצבת שאלת פרשנותו של סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה, או פקודת פשיטת הרגל), אשר מאפשר, בהגבלות מסוימות, לגבות מפושט רגל תשלומים עתיים.

2.        נגד המערער, יורם גיל, ניתן צו כינוס נכסים בשנת 1987 במסגרת הכרזתו כפושט רגל. חובותיו של המערער נאמדים, בעת הזו, בסכומי עתק. בשנת 1998 שב המערער ארצה לאחר שהות של יותר מעשור בשוויץ, לשם הגיע בסמוך להכרזתו פושט רגל בנסיבות שנויות במחלוקת. המשיב 1 (והמערער שכנגד), עו"ד אביחי דרזנר (להלן: הנאמן), מונה לתפקיד הנאמן בפשיטת הרגל של החייב בשנת 1999 לאחר שהחליף בתפקיד את הנאמן הקודם. הנאמן הגיש ביום 5.1.2000 בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לחייב את המערער בתשלומים עתיים לפי סעיף 111 לפקודה, אך הבקשה נמחקה מחוסר מעש. בקשה שנייה לחיוב המערער בתשלומים עתיים הגיש הנאמן ביום 15.10.2006. בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון בבקשה לשני חלקים - תחילה דן בטענותיו המקדמיות של המערער, ולאחר מכן דן בשאלת התשלום העתי לגופה.

3.        בהחלטתו מיום 30.4.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' אלשיך) את טענות הסף של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בעובדה שהסכום העתיד להיגבות במסגרת התשלום החודשי מהווה חלק זעיר מסכום החוב הכולל כדי למנוע את השימוש בכלי זה. גישה אחרת, כך הטעים, לא עולה בקנה אחד עם מדיניות שיפוטית ראויה ויש בה משום מתן שכר "דווקא לחייבים אשר הותירו אחריהם חובות עתק". בית המשפט דחה גם את טענתו של המערער כי אין לדון בבקשה כל עוד לא הסתיימו ההליכים בעניין כפירתו בחוב לבנק דיסקונט (שהוא החלק הארי של החוב הכולל). בעניין זה נקבע כי כל עוד קיימים חובות אחרים שאינם מוכחשים הרי שאין בהליכים המתקיימים לגבי חלק מהחוב כדי להשפיע על עצם האפשרות לגבות תשלומים לפי סעיף 111 לפקודה. אשר לטענה כי אין אפשרות לגבות תשלום חודשי רטרואקטיבית מכוח סעיף 111, קבע בית המשפט כי מאחר שכל נכסיו של החייב מוקנים לנאמן על פשיטת הרגל, ובכללם גם נכסים שהגיעו לידיו לאחר מתן צו הכינוס, אין מניעה לחייבו בתשלום רטרואקטיבי של ההכנסות. עוד נקבע כי התרשמות הנאמן "העולה מן המכלול העובדתי הקיים בתיק" מהווה ראייה מספקת לחיוב המערער בתשלום חודשי כל עוד אין הוא מספק "הסבר מניח את הדעת" לאורח חייו. לבסוף, נקבע כי אין לדחות את הבקשה מחמת שיהוי שכן אשמו של המערער בשיהוי ההליכים גדול מאשמו של הנאמן.

4.        ביום 28.5.2007 ניתנה החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי שבה חוייב המערער לשלם סכום חודשי של 15,000 ש"ח, בעתיד וכן באופן רטרואקטיבי מיום  5.1.2000 (מועד הגשת הבקשה הראשונה לתשלום מכוח סעיף 111 לפקודה). בהחלטתו-זו שב בית המשפט ודחה את טענותיו המקדמיות של המערער, ולגופו של עניין קבע כי נמצאו ראיות מספיקות לשם חיוב המערער בתשלום חודשי מכוח סעיף 111 לפקודה. הנאמן הציג ראיות בדבר אורח חיים ברמה גבוהה שאותו מנהל המערער, הכולל, בין השאר, מגורים מפוארים, ארוחות במסעדות יוקרה, נסיעות תכופות לחוץ-לארץ (חלקן במחלקת עסקים) ולימודי משפטים במכללה פרטית. המערער מצידו לא הגיש דו"חות על פי הנדרש והכחיש בצורה גורפת כי יש לו הכנסות. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי מטיסותיו הרבות של המערער מסתבר כי על אף הכחשותיו הן מתבצעות לצורך עסקים שעליהם אין הוא מדווח. בית המשפט המחוזי סיכם את הדיון בשאלת הכנסותיו של המערער כך:

עסקינן בחייב המנהל עסקים תדירים וענפים בחו"ל, אשר אותם הוא עורך - למצער בחלקם המשמעותי - בעבור עצמו ולא רק (אם בכלל) בעבור בנו. מטבעם של דברים, ובהיעדר דיווחים מצד החייב, מקים הדבר חזקה רבת-עצמה כי החייב 'מגלגל' סכומים משמעותיים בהרבה, אשר יתכן מאד כי הם עולים אף על הסכום החודשי בסך 20,000 ש"ח אותו דורש הנאמן (ההדגשות במקור - א.ר).      

           עם זאת, בסופו של יום, החליט בית המשפט המחוזי שלא לחייב את המבקש במלוא הסכום שנדרש על ידי הנאמן (20,000 ש"ח), אלא, כאמור, בסכום של 15,000 ש"ח לחודש בלבד, וזאת לאור הצורך לאזן בין הבטחת קיומו הבסיסי של המערער לבין הצורך בגביית החוב.

           על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הוגשו הערעור והערעור שכנגד שלפנינו.

5.        המערער טוען כי אין אפשרות לפסוק תשלומים רטרואקטיביים מכוח סעיף 111 לפקודה. המערער מבקש להיתלות בעניין זה בהלכה שנקבעה בע"א 404/87 וסינג נ' ורקר, פ"ד מ"ד(2) 593 (1990) (להלן: עניין וסינג). עוד טוען המערער כי מן ההיבט הראייתי אין מקום לפסוק תשלומים חודשיים החל משנת 2000 על סמך ראיות בדבר הכנסות בשנים 2007-2006. המערער חוזר על טענתו כי הגשת הבקשה בשנת 2006, כאשר פשיטת הרגל החלה בשנות ה-80 והבקשה הראשונה שהוגשה בשנת 2000 נמחקה מחוסר מעש, לוקה בשיהוי ויש לדחותה בשל כך על הסף. לשיטתו של המערער פשיטת הרגל הסתיימה זה מכבר, שכן חלף זמן סביר מתחילתה בלא שנעשה דבר, ועל כן אין מקום לקבל בקשות נוספות במסגרתה. המערער סבור כי אין להחיל את סעיף 111 לפקודה בעניינו כיוון שאין לו כל הכנסה "שהוא זכאי לה" (כלשון סעיף 111), וכל הכנסותיו נובעות מתמיכה של רצון טוב מצד הקרובים אליו. המערער חוזר על טענתו כי כל עוד לא הוכרע ההליך בעניין החוב לבנק דיסקונט לא היה מקום להגשת הבקשה. יאמר מיד כי טענה זו אינה רלוונטית עוד, שכן ביום 3.5.2009 דחה בית משפט זה את ערעורו של המערער על דחיית בקשתו בעניין החוב לבנק דיסקונט (ע"א 2328/07 גיל נ' דרזנר (לא פורסם, 3.5.2009). לחילופין, טוען המערער כי יש להפחית את סכום התשלום העתי באופן שהוא לא יעלה על 2,500 ש"ח לחודש. 

6.        הנאמן מצידו סומך ידיו על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. הנאמן מציין כי לא מדובר בחייב שחי בתנאים קשים אלא באדם שמקיים רמת חיים גבוהה ביותר "שהולמת את 'המאיון העליון' של מדינת ישראל". אשר לטענות נגד חיוב רטרואקטיבי טוען הנאמן כי בפסק הדין בעניין וסינג נקבע כי אין לקבוע תשלומים רטרואקטיביים אך ורק לגבי התקופה שלפני מתן צו הכינוס, שבה יכול החייב לעשות ברכושו כרצונו. לעומת זאת, מרגע שניתן צו הכינוס, מוקנים כל נכסיו של החייב לנאמן (למעט חריגים הקבועים בפקודה), ולכן החיוב הרטרואקטיבי אינו אלא מימוש זכותו של הנאמן לתפוס נכסים של החייב. עוד טוען הנאמן כי פשיטת הרגל טרם הסתיימה על פי חוק וכי האשם לגבי העיכוב בהליכים רובץ לפתחו של המערער. הנאמן מוסיף ומציין כי מאז שניתן פסק הדין שילם המערער מדי חודש בחודשו את הסכום שנקבע (15,000 ש"ח), ואף שילם במועדו את החלק מן התשלום הרטרואקטיבי שלא עוכב על פי החלטתו של השופט א' רובינשטיין מיום 4.7.2007 (270,000 ש"ח), דבר המעיד גם כן על יכולתו הכלכלית.

7.        במסגרת הערעור שכנגד טוען הנאמן כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו העובדתיות באשר להיקף הכנסותיו של המערער ובנסיבות אלה סבור הנאמן כי היה מקום לחייב את המערער בתשלום של 20,000 ש"ח בחודש. עוד טוען הנאמן כי היה מקום למצות את הדין עם המערער ולחייבו בתשלום רטרואקטיבי החל מיום מתן צו כינוס הנכסים (30.4.1987). יצויין כי בדיון שנערך לפנינו ביום 23.9.2008 הודיע כונס הנכסים הרשמי כי הוא סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי.    

           לאחר בחינת טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו במובן זה שיש לבטל את חיובו של המערער בתשלום רטרואקטיבי של הכנסותיו לפי סעיף 111 לפקודה, למעט הסכומים שכבר שולמו לנאמן. יתר חלקי החלטתו של בית המשפט המחוזי יוותרו על כנם. 

סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל

8.        נקודת המוצא לדיוננו היא הוראת סעיף 111 לפקודה הקובעת:

(א)   בית המשפט רשאי לקבוע, לבקשת הנאמן, כי על פושט רגל לשלם לנאמן תשלומים עתיים, במועדים ובתנאים שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להקציב לפושט הרגל סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו, והכל מתוך משכורת, שכר או הכנסה אחרת שהוא זכאי לה, ובלבד שהסכומים שייוותרו בידי פושט הרגל לא יפחתו מהסכום הפטור מעיקול ומתפיסה לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; אין בהוראת סעיף זה כדי לגרוע מהוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, או מהוראה בחיקוק אחר שהסעיף האמור חל לגביו, או מהוראה בחיקוק אחר הקובעת הסדר דומה להסדר הקבוע בסעיף 303 האמור.

(ב)   לבקשת פושט הרגל או הנאמן רשאי בית המשפט לאשר לשלם לפושט הרגל מתוך הכספים המגיעים לנאמן, סכומים נוספים, כפי שייראה לו צודק.

(ג)   היה פושט הרגל זכאי למשכורת, לשכר או להכנסה אחרת, ולא ציית לצו כאמור בסעיף קטן (א), רשאי בית המשפט להורות למי שמשלם אותם לפושט הרגל, להעבירם ישירות לנאמן או לכונס הרשמי.

           הסעיף נמצא בפרק בפקודה שכותרתו "מימוש נכסים", אשר עוסק במימושם של הנכסים המוקנים לנאמן במסגרת פשיטת הרגל. כלומר, מדובר בסעיף שבעיקרו של דבר לא בא לקבוע אילו מן הנכסים מוקנים לנאמן ואילו נשארים בידיו של פושט הרגל, אלא הוא משמש כלי למימוש נכסיו של פושט הרגל, אשר כבר מוקנים לנאמן מכוח הסעיפים הרלוונטיים בפקודה. לפי סעיף 42 לפקודה מוקנים כל נכסיו של פושט הרגל לנאמן ונכסים אלה מוגדרים בסעיף 85(1) לפקודה כך: "כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו", למעט חריגים המופיעים בסעיפים 85 ו-86 לפקודה. כספים הנמצאים ברשותו של החייב אינם נמנים על החריגים הקבועים בפקודה, למעט סכומים הדרושים לו ולבני משפחתו לשם מחייתם לתקופה סבירה. בהתאם לכך, ברי כי כל סכום המוקנה לפושט הרגל, בין אם מדובר במשכורת, בגמלה או במענק וולונטרי, הוא נכס המוקנה לנאמן למעט אותו חלק שנדרש לשם מחייתו הבסיסית.

9.        סעיף 111 לפקודה נוגע לדרכי המימוש של סכומים המגיעים לידי פושט הרגל לאחר צו הכינוס והוא נועד מצד אחד להקל על אפשרות המימוש ומן הצד האחר להגן על החייב. התשלום העתי מקל על הנאמן במובן זה שאין הוא נדרש לחקור שוב ושוב את מצבו הפיננסי של פושט הרגל לאחר הבחינה הראשונית, וכל הכנסה נוספת מתווספת באופן סדיר, במסגרת התשלום העתי, למסת הנכסים הנתונים בידי הנאמן. דרך נוספת שבה מסייע הסעיף לנאמן היא האפשרות המופיעה בסעיף 111(ג) להורות למי שמשלם לפושט הרגל להעביר את התשלום ישירות לנאמן במקרה שפושט הרגל אינו מציית להוראת בית המשפט. מנגד מבטיח הסעיף כי הסכומים שיועברו לנאמן לא יפגעו באורח קשה מדי בתנאי המחייה של פושט הרגל והתלויים בו, וסעיף 111(ב) אף מותיר לבית המשפט שיקול דעת להשאיר בידי פושט הרגל סכומים החורגים מהבטחת צורכי מחייתו הבסיסיים. לגבי מטרותיו השונות של הסעיף נאמר בעניין וסינג כך: